מחקר העמקה ביטחון אישי בחברה הבדואית בנגב

שמות החוקרים: ד"ר גיא יוגב, שמוליק בוזין, ד"ר הילה בראל, ג'אזי אבו כף, יניר שמעון

הגוף המזמין: אגף בכיר לפיתוח כלכלי חברתי בחברה הבדואית בנגב – משרד התפוצות והמאבק באנטישמיות

מילות מפתח: פשיעה וביטחון אישי, חברה בדואית

תקציר המחקר

רקע

החברה הבדואית בנגב מצויה בעשורים האחרונים במעבר מואץ ממרקם שבטי מסורתי לחיים מודרניים ביישובי קבע, תוך התמודדות עם אתגרים מתמשכים של עוני, הדרה חברתית, תשתיות חסרות ומערכת יחסים מורכבת מול מוסדות המדינה. בתוך מציאות זו הולכת ותופסת תחושת ערעור הביטחון האישי מקום מרכזי בתודעה של התושבים, והיא משקפת לא רק היבטים פיזיים של הגנה ובטיחות, אלא גם חוויות של שייכות, יציבות, תקווה לעתיד ותחושת שליטה במרחב החיים.

חרף חשיבותו, נושא הביטחון האישי לא נחקר דיו, והוא איננו מוגדר כדיסציפלינה עצמאית. כתוצאה מכך חסרה מסגרת מושגית שתאפשר להבין את שורשי התופעה, את ההשלכות הנרחבות שלה ואת האופנים האפשריים להתמודד עמה.

מחקר זה מבקש להעמיק בשאלת הביטחון האישי בקרב החברה הבדואית בנגב, מתוך מטרה לבסס תשתית מחקרית שתתמוך בפיתוח מדיניות ויוזמות רלוונטיות, מותאמות תרבותית ומערכתית.

מטרת המחקר

מטרת המחקר היא להבין את תחושת (אי) הביטחון האישי כפי שהיא נחווית ונחקרת מתוך הקשר חברתי, תרבותי, מגדרי וקהילתי ייחודי לחברה הבדואית בנגב. במסגרת זו, המחקר שואף:

• לספק מסגרת לתפיסה והמשגה של תחושת הבטחון האישי בחברה הבדואית בנגב.
• ללמוד על מערך הקשרים שבין הגורמים, המאפיינים וההשפעות של תחושת הבטחון האישי בחברה הבדואית בנגב.
• לספק תשתית לשלבים הבאים של המשך חקירה והבנת הנושא.
• לתת קונטקסט לתוכניות קיימות ועתידיות שמטפלות בנושא.

שאלת המחקר היא: מהם המרכיבים והגורמים המרכזיים, המסבירים את תחושת (אי) הבטחון האישי בחברה הבדואית בנגב?

שאלת המחקר נבחנה בהיבטים הבאים:

המרכיבים של תחושת הבטחון האישי; הגורמים לתחושת הבטחון האישי; המרכיבים והגורמים בממדים שונים (גיל, מגדר, השכלה, הכנסה, ישוב, בתוך הבית או מחוץ אליו); מיפוי ההשפעות של תחושת אי בטחון; ההשפעות של תחושת הבטחון בממדים השונים (סוגי אוכלוסיות, חינוך, תעסוקה, דיור); וקשרי הגומלין בין הגורמים השונים וההשפעות.

מתודולוגיה

המחקר הוא מחקר גישוש המתבסס על שימוש בכלים איכותניים שמאפשרים להעמיק בנושא הביטחון האישי ומשמעויותיו. כלי המחקר כלל: סקירת ספרות רחבה, 29 ראיונות עומק (עם תושבים, אנשים העוסקים בטיפול ורווחה, חינוך, אכיפת החוק וכן אנשי ציבור ודת).

במחקר נערכו התאמות תרבותיות לאוכלוסייה הבדואית, ובכללם חוקר מהחברה הבדואית שהיה שותף בצוות המחקר, היוועצות עם מומחים לאוכלוסייה זו, חלק מהראיונות התקיימות בשפה הערבית, בוצעו התאמות לשוניות על בסיס שונות תרבותית בכלי המחקר, נעשתה למידה מקדימה של מאפייני החברה הבדואית.

ממצאים עיקריים

הממצאים מצביעים על כך שתחושת הביטחון האישי בחברה הבדואית היא תופעה רבת־פנים: היא כוללת חוויות של איום פיזי (ירי, פרוטקשן, אלימות חמולתית), כמו גם תחושות של חוסר אונים והיעדר שליטה. המשתתפים תיארו שגרה רווית חרדה, במיוחד בשעות הלילה, אך גם תחושת חשש במרחבים ציבוריים ביום, הימנעות מפתיחת עסקים מקומיים, חוסר ביטחון בקרב נשים וצעירים, ומתח קבוע הנובע מהחשש להיות מעורב בסכסוך חמולתי – לעיתים ללא קשר אישי אליו.

הספרות המחקרית תומכת בטענות אלו ומדגישה כי תחושת ביטחון אישי אינה תולדה ישירה של סטטיסטיקות פליליות, אלא של "אקלים חברתי" רחב: חוויות של אפליה, הדרה, ואובדן אמון מוסדי עלולות לייצר תחושת חוסר ביטחון גם כאשר רמת הסיכון הפיזי נמוכה יחסית. במיוחד מודגשת תרומתם של מרכיבים תרבותיים וקולקטיביים – כגון אובדן שליטה חברתית מסורתית , תהליכי עיור מואצים ובלתי מוסדרים, וחוסר נגישות לשירותים ממשלתיים – כגורמים מחוללי תחושת איום מתמשך.

כמו כן, המחקר מצביע על פרדוקס ביחס למשטרה: מצד אחד, מרואיינים רבים מדווחים על חוסר אמון עמוק כלפי המשטרה ועל תחושת הפקרה; מצד שני, יש ציפייה שהמשטרה תהיה זו שתשליט סדר ותאסוף את הנשק הבלתי חוקי. הפער הזה יוצר דינמיקה מורכבת ומעגלית של יחסים בין התושבים לבין רשויות המדינה.

המלצות

אחת המסקנות המרכזיות היא שאין מדובר רק בבעיית אלימות, אלא במשבר רחב של אמון, זהות ושייכות. התחושה כי "המדינה אינה רואה אותנו" מופיעה כמעט בכל קבוצות הדיון. המרחב האזרחי נתפס כמסוכן, והחלשות מנגנוני ההגנה החברתיים מחמירים את התחושה הזו. ההשפעות ניכרות בכל תחומי החיים – החל בפגיעה ברווחת הילדים ובמערכת החינוך, דרך חסמים בתעסוקה וכלה בירידה בתחושת התקווה לעתיד טוב יותר.

כחלק מהתרומה המרכזית של המחקר, מוצע מודל קונספטואלי שכבתי, שממפה את הקשרים בין הגורמים לאי ביטחון אישי, ביטוייו והשלכותיו וכולל גם גורמים מתווכים. המודל מאפשר להבין כיצד אי-ביטחון אישי בחברה הבדואית בנגב הוא תוצר דינמי של מערכת קשרים מורכבת ולא של גורם יחיד. הוא מצביע על כך שיש לפעול בו־זמנית בכל אחת מהשכבות כדי לשפר את התחושה הסובייקטיבית של ביטחון – כלומר, להתמודד לא רק עם הסכנות האובייקטיביות, אלא גם עם תודעת האיום, החסמים הקוגניטיביים והחברתיים, והפער בין האזרח לבין מוסדות המדינה.

המחקר כולל מערך המלצות מדיניות וכן המלצות ממוקדות לאגף לפיתוח חברתי-כלכלי בנגב. ההמלצות נשענות על ההבנה כי סוגיית הבטחון האישי הבסיסי והפיזי של הפרט רחבה ומקיפה והיבטי הפיתוח הכלכלי-חברתי הם חלק ממנה אך לא ליבתה. יש לתת את הדעת לכך שערך ההשקעה בפרויקטים חברתיים כלכליים נפגע אם לא מטפלים בשורשי הבעיה בדגש על הקף הפשיעה והסדרת סוגיית הקרקעות. בנוסף, נדרשת פעילות בזירה התקשורתית, כולל בהקשר של ועדות ציבוריות ושיתוף הציבור שילוו את העשייה בשלביה השונים כצעדים בוני אמון המשקפים את הנעשה. מומלץ לאגף לפיתוח חברתי-כלכלי להוביל יוזמות ישירות בתחום הביטחון האישי, אך גם לשלב היבטים רלוונטיים בתוכניות הפיתוח שהוא מפעיל, בהשראת מודלים קיימים מהעולם. מעבר לכך, מומלץ למקד את פעילות האגף בהשקעה בתכנים ויוזמות משמעותיות: מיזמים שמספקים אלטרנטיבה לחוסר מעש, מגבירים חוסן קהילתי, מאפשרים סובלימציה לאנרגיות שליליות (כגון ספורט אתגרי), ומשפרים את תחושת הביטחון והשייכות. בנוסף, מומלץ לתכנן ולתקצב מבני ציבור מונגשים ומופעלים, ולתת מענה למועדים מועדים לפורענות – כמו חודשי הקיץ ולילות רמדאן – באמצעות פעילות מתוגברת ומתואמת. מומלץ שהאגף ישמש כגורם מתכלל בין-משרדי ויפעל להובלת תוכניות חוצות תחומים ומשרדים, על בסיס חזון כולל, תוכנית פעולה ישימה, ומחויבות מוסדית לאורך זמן.

הדוח גם מדגיש את החשיבות של שיתוף האוכלוסייה המקומית – תושבים, אנשי חינוך ורווחה, מובילי דעה – בכל שלבי קבלת ההחלטות. יש להעדיף מענים מותאמי תרבות, לעודד מיזמים שצומחים מהשטח, ולתקשר את הפעולות בפתיחות דרך קמפיינים ובעלי השפעה, ככלי לחיזוק האמון בין המדינה לתושביה.